רקע היסטורי

יהדות מצרים

יהדות מצרים היא קהילה יהודית עתיקה שהוקמה על־ידי פליטים מארץ ישראל שהגיעו למצרים עם ירמיהו הנביא לאחר חורבן הבית הראשון. בתקופת ממלכת פרס ובתקופה ההלניסטית הובאו למצרים שכירי חרב יהודים כדי להגן על גבולות המדינה בדרום ובמזרח. כאשר אלכסנדר מוקדון הקים את אלכסנדרייה, נוסדה קהילה יהודית גדולה בעיר שהתנהלה בשניים מתוך חמשת רובעי העיר. היהודים גרו בנפרד וכך יוכלו לשמור על המסגרת הדתית. באלכסנדרייה שכן בית כנסת גדול במיוחד שעליו מסופר במקורות התלמודיים. מאלכסנדרייה יצאו סוחרים שהקימו את הקהילות היהודיות ברומא וסביבתה. הגירושים וההתנכלויות פגעו בקהילה לאחר חורבן הבית השני, במרידות נגד האימפריה הרומית – ויהדות מצרים ירדה מחשיבותה. לאחר הכיבוש המוסלמי הגיעו למצרים הקראים, ופעלו בה החכמים, רבי סעדיה גאון והרמב"ם, שאף היה רופאו של שליט מצרים. פתיחת תעלת סואץ והגברת מעבר הסחורות להודו ולמזרח הרחוק דרך התעלה גרמו לעליית חשיבותן של ערי מצרים כמרכזי מסחר. התוצאה הייתה נהירה של יהודים, כולל אשכנזים, למצרים. ההגירה של יהודי מזרח אירופה גברה אחרי הרדיפות בסוף המאה ה־19, ואלו הקימו קהילה נפרדת בקהיר. עלייתו לשלטון של גמאל עבד אל נאצר, עסק הביש שהתרחש בשנת 1952, נטישת הבריטים את תעלת סואץ ומלחמת סיני הביאו לקִצה של יהדות עתיקת־יומין זו.

ייסוד הקהילה

מצרים שימשה ארץ הגירה ומקלט פוליטי לאנשים מארץ ישראל בעתות מצוקה כבר בתקופת המקרא וגם בתקופות מאוחרות יותר. אך ראשיתו של היישוב היהודי נזכרת במקורות מקראיים רק בזיקה לימי הבית הראשון. קבוצת יהודים, אנשי צבא, בראשות יוחנן בן קרח ירדה למצרים אחרי רצח גדליהו, שהושאר על־ידי הבבלים כממונה על יהודה מחשש לנקמת הבבלים. הם לקחו עִמם את ירמיהו הנביא והתיישבו במקומות אחדים בארץ מצרים כפי שמתואר בספר ירמיהו.

התקופה ההלניסטית

תלמי הראשון ששלט במצרים שלח לגבולות מצרים לוחמים יהודים שיגנו על ממלכתו. יוספוס פלביוס בחיבורו "הפולמוס נגד אפיון" מצטט מקורות רשמיים, ולפיהם המלך תלמי העביר 120,000 יהודים לשמירה על הגבולות במזרח ובדרום. עדות לכך שאכן מספר גדול של יהודים הגיעו לאזור אפשר לקבל מכתביו של הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני (30 לפנה"ס-40 לספירה) שחי באלכסנדרייה. הוא כותב כי בתקופתו התגוררו מיליון יהודים במצרים, בלוב ובכוש.היהודים קיבלו רשות לחיות על־פי חוקיהם והיוו חלק חשוב מצבא הממלכה התלמית ומהשלטון.

מקדש חוניו

מקדש חוניו היה מזבח או מבנה בצורת בית המקדש ובתוכו מזבח, שבנה חוניו בליאונטופוליס במצרים לשם שמים או לשם עבודה זרה. המקדש הוקם על־ידי חוניו הרביעי, בנו של חוניו השלישי בין השנים 170 ל־154 לפני הספירה. בשנת 73 לספירה שלח הקיסר אספסינוס איגרת אל מושל מצרים לופוס, וציווה עליו להרוס את בית המקדש עקב הגעתם של פליטים סיקריים שהסיתו כנגד השלטון הרומאי. מידותיו ותבניתו של מקדש זה היו זהים לזה שבירושלים, והוא שימש את יהודי מצרים אשר הקריבו בו קורבנות. אף על פי כן, לא השתווה מקדש חוניו לבית המקדש שבירושלים.

שרידי בתי כנסת

שריד קדום של בית כנסת הנו כתובת יוונית מן המחצית השנייה של המאה השלישית לפנה"ס מסכידיה שבקרבת אלכסנדרייה שבמצרים. השתמרה גם כתובת מבית כנסת אחר שבמצרים התחתית, שממנה משתמע, שלבית הכנסת הנדון ניתנת הזכות לשמש מקום מקלט. זכות זו הייתה בידי מקדשים מסוימים, ומסתבר, שגם בית כנסת היה יכול לזכות בזכות זו. מכאן אנו למדים מה רבה הייתה חשיבות העדה היהודית במצרים. יהדות מצרים הייתה יהדות עשירה, עדויות רבות מוכיחות זאת. כמובן, לא חסרו גם עניים בקרב יהודי מצרים. מושג על עושרה וגדולתה של יהדות זו אפשר לקבל מתיאור בית הכנסת של יהודי אלכסנדרייה. עיר זו היו בה בימי פריחתה בימי קדם למעלה ממיליון תושבים, וכאמור בפתיחה, היהודים אכלסו שניים מחמשת רבעיה של העיר.

התקופה הרומאית

אנשי הצבא היהודים שישבו במצרים, בהשפעתם של אנטיפטרוס האדומי והורקנוס השני, שוכנעו לנטוש את נאמנותם למלך תלמי השלושה־עשר ולהעבירה ליוליוס קיסר שנלחם במלך במהלך השנים 47-48 לפנה"ס. יהדות מצרים הצטרפה למרד התפוצות בשנים 117-115. היסטוריון מצרי מעיד על בריחה היהודים אל ביצות הנילוס. המושל הרומאי של מצרים, מרקוס רוטיליוס רופוס, היה חסר אונים אל מול ההצלחה היהודית הראשונית במרד. הוא שלח שני גדודים להגן על תושבי ממפיס. טריאנוס הקיסר שלח חילות משלוח למצרים, דיכא את המרד היהודי, ציווה לשלם עבור תיקון המקדשים הרומאים ובסופו של דבר הושיב בלוב אוכלוסייה נוכרית. בסופו של המרד הושמדו כ־90% מיהדות מצרים.

הרמב"ם

במאה האחת־עשרה הגיע הפילוסוף היהודי הגדול, משה בן מימון (הרמב"ם), למצרים כאדם צעיר וכתב שם את מרבית עבודותיו הפילוסופיות והיצירתיות. לכתיבתו הייתה השפעה לא רק על היהודים, אלא גם על המוסלמים. הוא כתב בעברית ובערבית ולעתים אף בעברית באותיות ערביות או להפך. הרמב"ם נודע בקרב היהודים בשמו העברי משה בן מימון, ובין המוסלמים בשמו הערבי אבו עמרן עובייד אללה מוסה אבן מימון אל קורטובי. כנאמר: "ממשה עד משה לא היה כמשה". הוא נחשב דמות מובילה ביהדות וגם מאוד מוערך אצל המוסלמים כתורם בלתי רגיל לפילוסופיה המוסלמית. הרמב"ם היה המנהיג הדתי של קהילת קהיר. פרנסתו באה מאחיו דוד, שהיה בעל ספינה וסחר באבנים יקרות. לאחר טביעת אחיו בים על ספינתו נאלץ הרמב"ם לעסוק ביגיע כפיו והפך לאחד מטובי הרופאים בקהיר. הרמב"ם היה מומחה גדול ברפואה ועקב כך נאלץ לשמש רופאו של הוזיר אל־אלפצ'ל, המשנה למלך, בשנת 1185. כך בילה חלק ניכר מעיתותיו בארמון המלוכה.

השלטון הממלוכי

נפוליאון הביס את הכוחות הממלוכים בשנת 1798 כאשר פלש למצרים, ולאחר שנפוליאון עזב את מצרים הכוחות הצבאיים שהשאיר לא הצליחו לדכא את המרד הממלוכי, ובעקבותיו, בשנת 1801 נאלצו הכוחות הצרפתיים שהשאיר לברוח ממצרים. בשנת 1806 מונה מוחמד עלי פאשה למושל מצרים, ובשנת 1811 הזמין אליו את מנהיגי הממלוכים והרג את כולם למעט ניצול אחד. החיילים הממלוכים נמלטו לסודאן בעקבות אירוע זה, ובכך הסתיימה שליטתם במצרים.

העת החדשה

תקופה זו מתחילה עם החדירה ממדינות אירופה, בעיקר צרפת ובריטניה, למצרים. ליהודים הייתה זו תקופת פריחה, היות והם יכלו לגשר בין שתי התרבויות: המערב־ארופית והערבית־מצרית. הם הכירו את התרבויות השונות, היו להם קשרי משפחה ומסחר עם שתי התפוצות וידעו את השפות. לתהליך זה תרמה רבות פעילות ארגון "כל ישראל חברים" ובתי הספר שהקים. בקהיר עברו היהודים בהדרגה מהרובע העתיק לאזור אסמאעיליה הקרוב יותר למרכז קהיר המודרנית. חנויות ובתי מסחר שפתחו שם הפכו לחלק משמעותי בחיי המסחר והתרבות של קהיר. באזור זה נבנה בשנת 1905 בית הכנסת "שער השמים" שהפך לבית הכנסת הראשי של הקהילה.

השפעת הציונות

כמעט כל התנועות הציוניות שהיו בארץ ישראל פעלו גם במצרים. ביניהן מכבי, החלוץ, השומר הצעיר ובני ברית. חלק ניכר מהעבודה הציונית הוקדש למטרות חינוכיות בדגש על התרבות יותר מאשר על ההיבטים הפוליטיים של הציונות. הזדמנות לפיתוח התודעה הציונית באה עם בואם של המתנדבים של היישוב מארץ ישראל לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. אלו הפעילו את תנועות הנוער, ארגנו אירועים ומסיבות עם יהדות מצרים וקשרו עִמה קשרים חמים, אשר לעתים אף באו לידי ביטוי בברית נישואין.

חיי תרבות

לקהילה היהודית הייתה הזדמנות להיחשף בפני תרבות עשירה ורב־גונית: מוזיקה, שירים, ריקודים ותיאטרון הן אירופיים והן מזרחיים. באופרה בקהיר, למשל, שבו בקרו היהודים באופן שוטף, הציעו התכניות האמנותיות לא רק זמרים מצריים בעלי שם. בנוסף לרב־תרבותיות זו של מזרח ומערב, התרבות והמסורות של החגים היהודיים וכן אירועים ופעילויות ציוניים היו חלק בלתי נפרד מחיי היום־יום של הקהילה היהודית. בבתי הכנסיות המפוארים בקהיר, באלכסנדרייה ובפורט סעיד, ניהלו היהודים חיי דת ומסורת, וחגגו את החגים ואירועים מרכזיים בחייהם, כגון חתונות, ברוב פאר והדר. עם הקמת המדינהיהודים רבים חיו במצרים במשך דורות לא מעטים, ועדיין לא זכו לקבל אזרחות מצרית. מעריכים כי רק כ־5% הצליחו לקבל אזרחות כזו. האחרים חיו ללא כל אזרחות אף על פי שנולדו במצרים. כמה מהם הצליחו לקבל אזרחות זרה הודות לאחד ההורים שהגיע למצרים ממדינות באירופה. היעדר האזרחות גרם לכך שלא היו רשומים כתושבים ולא יכלו לקבל תעודת זהות, עם כל הכרוך בכך. העובדה שלא יכלו להיות אזרחים מצריים היוותה גורם נוסף להגברת הרב־תרבותיות שלהם ונטיותיהם הציוניות. ב־29 בנובמבר 1947, כ"ט בנובמבר, החליטה עצרת האומות המאוחדות (האו"ם) על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל ועל הקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית (תכנית החלוקה). מאז החלה ההסתה נגד יהודי מצרים, אשר לעתים הפכה לאירועים אלימים נגדה. לאחר תבוסת הצבא המצרי במלחמת השחרור ונסיגתו גברו ההתנכלויות ליהודים והחלה הנטישה של היהודים ממצרים.

"עסק הביש"

מודיעין צה"ל העלה רעיון לחבל בחשאי במתקנים מערביים במצרים, כך שהפעולה תיראה כאילו נעשתה על־ידי מחתרת לאומנית מצרית, ובכך לפגוע ביחסים שבין מדינות המערב למצרים. לביצוע פעולות החבלה הפעיל המודיעין הישראלי חוליה מקומית של יהודים מצריים. אנשי החוליה הטמינו פצצות בבתי קולנוע, במשרדי דואר ובמרכזי המידע של ארצות הברית בקהיר ובאלכסנדריה. ביולי 1954 נלכדו רוב חברי החוליה והועמדו לדין. כמה מהם שוחררו במסגרת עסקת חילופי שבויים לאחר מלחמת יום הכיפורים.

תוצאת המלחמות

מלחמת סיני 1956 הייתה נקודת תפנית במעמד הקהילה היהודית במצרים.שלושה ימים אחרי פרוץ המלחמה פורסמו צווים ממשלתיים שבהם הוכרז על מצב מצור, הוטלה צנזורה ונקבעו יסודות לביצוע מעצרים המוניים, שלילת אזרחות ותפיסת בני ערובה. מאות יהודים נעצרו, ורבים אחרים קיבלו צווי גירוש מִיַּדיים. על משפחות רבות הוטל מעצר בית בלא אפשרות לצאת אפילו להצטייד במוצרי מזון ושתייה. רכושם של העצורים הוחרם וגרם לפגיעה בתשתית הכלכלית של הקהילה. רבים הוכנסו למחנות ריכוז בהאקסטפ, בהליופוליס ובא־טור במדבר סיני, וגורשו במספרים רבים מהמדינה. אלה שלא גורשו הבינו עד מהרה – לנוכח חוקים להגבלת עבודה ואיסורים אחרים של הממשל המצרי – שאין להם כל עתיד במצרים, והם נאלצו להגר. כמחציתם עלו לישראל בעוד האחרים היגרו לארצות הברית, לקנדה, לצרפת, לאוסטרליה, לדרום אמריקה ולשאר ארצות. בעת היציאה מהמדינה כל רכושם הוחרם על־ידי הממשלה המצרית. היהודים נאלצו לעזוב עם מזוודה קטנה של דברים אישיים ועשרים לירות מצריות בכיסם בלבד. חסרי מזל יותר היו אלו שהצליחו לקבל אזרחות מצרית. מהם נשללה האפשרות לעזוב את מצרים והם הפכו למעשה לבני ערובה למשטר המצרי.

ממצרים לארץ ישראל

בשנת 1957 גורשו ממצרים מספר היהודים הגדול ביותר, וביניהם הייתה גם משפחת סלח. בתקופה זו עבר אביו של יוסי ניתוח לב פתוח והיה מאושפז בבית חולים. למרות זאת לא אִפשרו לו ולמשפחתו להשהות את גירושם עד שיתאושש מהניתוח שעבר.המשפחה גורשה ממצרים לצרפת. בצרפת שהו עד שארגנו את הניירת לעלייה. בינתיים אביו של יוסי לא חש בטוב מפאת המאמצים שהופעלו על המשפחה בעת הגירוש ושהייתו בתנאים לא מתאימים אחרי ניתוח לב פתוח. בארץ הגיעו לאשדוד שהייתה אדמה בתולית לחלוטין: חוף ים מהמם, חול וחול, הביתנים היו פחוניים והשירותים מחוץ לפחון ומשותף לשכונה. בחורף קר מאוד, ובקיץ חם מאוד בפחונים. אין תשתיות, כמובן, אין מים זורמים, חשמל וכיו"ב.בעקבות התנאים הללו מצב בריאותו של אביו הידרדר ולאחר מכן נפטר. יוסי נולד במצרים ב־29/11/49. אביו נפטר בארץ, ויוסי בן 7 בלבד.האב נפטר, והאם נותרה בארץ, אלמנה עם ארבעה ילדים: יצחק (המכונה זכי), יוסי (המכונה סוסו וע"י אשתו יוסק'ה), תמר (המכונה לולי – פנינה בערבית) וסוזי. הקושי לגדל ארבעה ילדים ללא בעל אילצו את אמו של יוסי לחפש פתרונות אחרים. אחד הפתרונות שהציעו לה היה משפחת אומנה. כלומר, עם כל הקושי שבדבר לשלוח את ילדיה למשפחה אומנת שתגדל אותם כאילו היו ילדיה הטבעיים. ואכן, אמו של יוסי התכוננה לשלוח אותו ואת אחיו הבכור יצחק למשפחת אומנה, אלא שמשפחת האומנה שנבחרה הייתה יכולה לקלוט רק בן אחד ויוסי נבחר. ביום המעבר למשפחת האומנה יוסי, ילד בן 7, מירר בבכי וסירב בתוקף להישאר במשפחה אחרת, וכך נשאר אצל אמו.שוב המשפחה הייתה מאוחדת, אבל הקשיים לא פסקו, והפתרון השני לא איחר לבוא: יצחק ויוסי עברו שניהם לפנימייה, פנימיית "עלומים" שבכפר סבא, שם בילו בשנות ילדותם עד כיתה ח', שם גובשה זהותם, שם התבגרו, שם התחנכו