רגעים אחרונים

הכאבים התגברו והלכו, כאבי הראש שבו, ואִתם הסחרחרות .

בחג הפסח גבר הלחץ בראש ופנה אליי שאזעיק את הד"ר צבר. הד"ר צבר הנחה אותי כיצד אעלה את מינון המורפיום להקל את הכאבים. יוסק'ה הניח את כף ידו בכף ידי ופנה אליי: "גלית, אני פוחד".

למחרת פנה אליי יוסק'ה בדרישה שאקח אותו להוספיס, "גלית, קחי אותי להוספיס, אני כבר יודע מהו הסוף שלי", אמר, ובשומעי משפט זה ננעצו בחָזקה כמה להבים אל תוך לבי.

ב־13.4.09 הגענו להוספיס בשעה 14.00. למחרת בשעה 16.00 בא חברו ציון. יוסק'ה שכב בעיניים עצומות.

לחשתי לו באוזן "תראה מי בא לבקר".

הוא פקח את עיניו, ראה את ציון, חייך ועצם אותן שוב. הוא חש כובד בראש. לאחר חצי שעה שאלתי את יוסק'ה אם ירצה שאושיב אותו כדי שיוכל לדבר עם ציון. הוא הניד בראשו לחיוב.

ברגע שסידרתי את גופו לתנוחת ישיבה נכנס יעקב חברו, הוא חייך ופניו נתמלאו שמחה, מיד קרא בשמו: יעקב. קרא באופן ברור לחלוטין!

לאחר מכן נכנס מוסקו וכולם עמדו מסביב למיטתו. יוסק'ה פנה אלינו הצליח להוציא משפט שלם. אבל פתאום התקשה בדיבור, דיבורו נעשה לא ברור ולשונו הייתה כבדה מאוד. הוא חזר מספר פעמים על אותו משפט תוך כדי שפשוף העיניים, ואז קלטתי שהוא רוצה לומר לנו לשבת ולא לעמוד מסביבו.

כנראה, זה הפריע בעיניים.

פניתי אליו: "אתה מתכוון שנשב ולא נעמוד מסביבך?" הניד בראשו לחיוב.

אחרי חמש דקות התקשה להיות בתנוחת ישיבה, וסימן לי שהוא רוצה לשכב. אחרי שהשכבתי אותו, נישקתי אותו נשיקות קטנטנות. יוסק'ה שלי חייך חיוך של הנאה.

אחרי חצי שעה היו לו כאבים חזקים בראשו, האח העלה את המינון.

בסביבות שעה 20.00 אחי ואשתו באו לבקר. הם ביקשו להעירו, אך ביקשתי מהם להימנע מכך וייתנו לו לנוח.

ב־14.4.09 בלילה איבד את הכרתו וב־15.4.09 בשעה 10.00 בבוקר יוסק'ה נשם שלוש נשימות רכות,

דמעה זלגה מעיניו הימנית והשיב את נשמתו לבורא.

דממת מוות התפשטה בחדר, ובמיטה מונח גופו הבר, הצנום והשברירי. לאחר שקולח, גולח וצוחצח, פרחה נשמתו, נסקה אל־על ככלה המתהלכת לקראת חופתהּ, טהורה, צחורה וזכה, אל עולם הנצח.

את נשמתי היא הותירה מאחור, שבורה, כאובה, יתומה וגלמודה. נחמתי היחידה שנגאל מייסוריו.

גָּעֲתָה בְּבִכְיָהּ נַפְשִׁי

בִּרְאוֹתִי אוֹתוֹ גּוֹוֵעַ מוּלִי.

בּוֹ אָנֹכִי מִתְבּוֹנֶנֶת

וּבְפִלְאֵי הַבְּרִיאָה מְהַרְהֶרֶת,

תּוֹךְ הִתְבּוֹנְנוּת בַּמָּוֶת.

וְהַמָּוֶת מַכְרִיז בְּלַחַשׁ:

גּוּפְכֶם זְמַנִּי הוּא

וְיוֹם אֶחָד יִגָּמֵר

זֶה גּוֹרָלוֹ שֶׁל הָאָדָם.

נִצְחִית הִיא הַנְּשָׁמָה

וְהַגּוּף הַיָּתוֹם מִנְּשָׁמָה

יָשׁוּב שׁוּב לָאֲדָמָה.

נישקתיו נשיקות קטנטנות כמו שהוא אהב, אך הפעם הוא לא חייך חיוך של הנאה, כי נפשו יצאה למסע ארוך בגאווה.