הספדים

יוסק'ה שלי

אזכור ולא אשכח!

אזכור אותך בכל דבר ולא אשכחך! לא אשכחך כל עוד לבי פועם בין צלעותיי; לא אשכחך כל עוד דם זורם בעורקיי; לא אשכחך כל עוד נשמה באפי. אזכור ואזכר בזמנים שבהם רקדנו, שמחנו, בכינו וצחקנו, התמזגנו ואהבנו; אזכור אותך בכל דבר בעת שאביט בים השקוף והקסום, בעת זריחת החמה ובשקיעתה, בכל פסיעה, בכל טיול ובכל נסיעה – אזכור אותך! בכל דמות אדם שאוהַב ובכל דמות תינוק שנולד לדרור אזכור אותך! אזכור אותך כשלבי מתמלא תקווה וגם כשהוא דומע ומתענה מייסורים.

הסביבה ואני

ארבע שנים וחצי התחוללו בתוכי נחשולי רגשות, זחלו להם בדממה מייסרת, כְּלַבָּה המתפרצת מִלועם של הרי הגעש. נחשולי הרגשות געשו, בעבעו להם וצלצולי בועותיהם החרישו את אוזניי וסימאו את עיניי עד להתפרצות הטבעית המתבקשת. בעוד נחשולי הרגשות מתפשטים בכל פינה בחדר נשמע קול הדממה, נשמע קול היגון, נשמע קול המוות! בעוד נפשי גועה על אָבדנה הגדול, הנה היא שומעת את המשפטים הבאים:

"זה דרכו של העולם...אל תבכי, זה לא ישיב אותו...את צריכה לעזור לעצמך...אחרי החודש את תרגישי יותר טוב...למה בכלל הוא עבר ניתוחים וטיפולים, זה גרם לו יותר סבל, לא?" ועוד כהנה וכהנה, והכול בלשון עבר.

16.4.09

---

אחרי השלושים:

"אל תשבי כל היום בבית, תצאי תתאווררי...מה, עדיין לא התרגלת? הזמן מרפא כל כאב...אחרי השנה תרגישי יותר טוב...תתאוששי כבר! את שוקעת כך, עזרי לעצמך!...תורידי את התמונות שלו מהמזנון – בגללן קשה לך..מה, עדיין כואב לך?...מה, עדיין את חשה את ייסוריו?...אם את מתנהגת כך אז מה יעשו אלה שאיבדו בן?...מה יותר קשה – לאבד בן או לאבד בעל?"

14.5.09

---

שנה אחרי:

"את לא עוזרת לעצמך מספיק, עובדה – את בדיכאון!...את פוגעת בבריאותך, אם תפלי מי יעזור לך?...תחשבי על דברים טובים, כך תעזרי לעצמך...את מאבדת את הבן שלך, תרפי כבר!...את נצמדת אליו ולא מרפה...את אטומה כלפיו לצרכים שלו..." וכיו"ב.

אין־סוף למשפטים ולעצות הניתנות לאָבל, וכשהמילים נאמרות מפי בניי זה אף כואב יותר. אפילו בניי אינם יכולים להכיל את יגוני ואת כאבי.

כל המשפטים הללו שנאמרו על־ידי הסביבה במטרה להוריד את מפלס הכאב שבתוכי לא הועילו ולא מועילים כהוא זה, נהפוך הוא – לא זו בלבד שאינם עוזרים אלא אף מעצימים את הכאב וזורים מלח גס על פצעיי בעודם מדממים.

הסביבה אינה יכולה להכיל את יגוני. הבכי שנמצא באופן טבעי בגופי ומיועד להקל ולוּ במעט את הכאב, מאיים על הקרובים שלי, אלה שאמורים לתמוך בי ומייעצים כל־כך הרבה עצות מעשיות הקשורות ל"מה אני אמורה לעשות".

התייחסות זו הכאיבה ומכאיבה לי עוד יותר. היא מכבידה על אבלי שגם כך הוא אבל כבד.

אני מבינה שאנשים רוצים לסייע ולתמוך, אך באותה נשימה הם מזיקים ופוגעים יותר מאשר מועילים. לעתים טובה השתיקה יותר מדברי סרק.

המתאבל ואבלו

כל אדם מתאבל בדרכו־הוא בהתאם לתחושותיו, לרגשותיו וליחסיו עם הנפטר. בנוסף עומדת ההיסטוריה הנפשית של האָבֵל: החוזק הנפשי, מספר האָבדנים שהוא חווה, הסביבה התומכת במשך חייו מינקותו ועד האָבדן ועוד.

האם נכון להשוות בין מקרי אבלות כדי לעודד אותי? הסביבה מעוניינת להקל את אבלי ומנסה להראות לי שישנם מקרים קשים יותר, ולכאורה אמורה אני להתנחם באסוני, שכביכול הוא קל יחסית לאָבדנים אחרים.

האם ניתן להשוות אָבדנים ולומר בוודאות איזה אָבדן יותר קשה? האם יש דרגות כאב שונות כשמתאבלים על אדם כל־כך יקר לך והוא בעצם כל עולמך? לא! לא ולא!

כשאדם אהוב ויקר הולך לעולמו – בן או בת, אח או אחות, בעל או אישה, אבא או אימא – יחווה האָבל את תהליכי ייסורי האֶבל ללא קשר למספר הפעמים שחווה את האָבדן במשך חייו. גם גיל הנפטר לא חשוב לעניין האבלות, שכן הגיל הוא יחסי לגיל אחר ולא ניתן להשוואה: יכול להיות אדם צעיר בגילו, ועם זה הספיק למַצות את החיים, ויכול להיות מבוגר שלא מיצה שום דבר בחייו וכיו"ב.

הכאב של האָבדן בא מהאינטראקציה של התחושות, הרגשות והחוויות שנרקמו בין האָבל לנפטר. ובמקומם נפערת תהום שאף אחד יכול למלא, כי כל אחד הוא עולם ומלואו, ייחודי, יקר, חשוב לאָבל עצמו. רק האָבל מרגיש את הכאב, את האפלה, את התהום ואת החלל שנפערו בתוכו עד שילמד לחיות עם הכאב הזה בשלום. כך שזה באמת מיותר לחלוטין לערוך השוואות באָבדן בעניין הגיל או הקִּרבה.

אמר סירוס:

"מספר המיתות של האדם הוא כמספר הפעמים שבהן הוא מאבד את יקיריו."

אמירתו של סירוס משקפת באופן מדויק את תחושותיי כלפי אָבדן יקיריי במהלך חיי:

אישית חוויתי את האָבדן בראשונה בשנת 1986 – אז נפטר אבי ז"ל. איבדתי את אבי ואני בת 28 שנים, נשואה ואם לשני ילדים. האָבדן הזה איבן את חיי, את לבי ואת שמחתי. חיי אז כבר קפאו. הייתי אדישה למוות, והייתי בטוחה שגם אם כל האנשים מסביבי ימותו זה לא יכאב לי. תחושת דרגת הכאב כל־כך עצומה, שחשתי שהגעתי לסף הכאב ואין עָצמה יותר חזקה מזו שחווה אני ברגע זה. תחושת עָצמת הכאב מקרינה לי את עָצמת האָבדן.

תשע שנים לאחר מכן, בשנת 1995, איבדתי את אחייני בפיגוע בבית ליד.

חשתי שעָצמת האבל והיגון שולשה, מה שלא גרע מאבלי על אבי, אך זה הגיח אליי בעָצמה יותר חזקה, במשקל אחר. כאן נפגשתי עם פן אחר של האָבדן ועם פן אחר של היגון. חשבתי שבאבלי על אבי הגעתי לסף הכאב והיגון.

יותר משנה לא יכולתי ללכת לאף שמחה, כי לבי היה אבל על שני אנשים יקרים לי מאוד וחשתי את ייסורי האָבדן במשך היממה.

אחרי "ותק" של שני אָבדנים חשבתי: "לא משנה מה יתרחש מסביבי, שום דבר לא יזעזע אותי עוד", והנה תראו איזה פלא: תשע שנים לאחר מכן נפטר יוסק'ה שלי אחרי התמודדות עם מחלה קשה.

עולמי חרב עליי, נשמטה האדמה מתחת לרגליי. בנוסף לחלל שנפער בתוכי טובעת אני בתוך מערבולת נחשולים שאיני יכולה להשתחרר ממנה, ונאבקת בה כדי להרים את ראשי מעל פני המים כדי לנשום, כי איבדתי את הנפש התאומה שלי, איבדתי את ילדי, איבדתי אח ורע, איבדתי את בן זוגי ומאהבי לאחר שלושים וחמש שנים שמתוכן ארבע שנים וחצי חווינו יחדיו מחלה ארוכה וקשה ונלחמנו בה. התהליך של האָבדן עצמו קשה ללא המחלה. המחלה העצימה עוד את הכאב. עתה אני יודעת שיוסק'ה הוא שנתן לי את הכוחות. ממנו שאבתי את הכוחות למענו, למעני ולמעננו.

רגשות לא מזמינים ולא מכַוונים, רגשות חשים ומביעים.

לבי אינו מבקש את רשותי כדי לשמוח או להתאבל. הצד השכלי שלי מבין ומנתח את המציאות כפי שהיא, אך לבי מצליח תמיד להערים ולגבור על השכל בעת האָבדן ומסרב בתוקף לחיות על־יד הכאב. הוא מתעקש לחוש את הכאב ולחיות בתוכו.

ומה הסביבה דורשת ממני? להשתקם, לחזור לשגרה פשוט כמשמעו, והמחיר שנגבה בעד זה לא משנה להם. מבקשים ממני – ונכון יותר מצפים ממני – להוריד מסך על נפשי השסועה והכאובה ולעטות מסכה של דמות חזקה שמסוגלת להכיל את אבלי לבדי ומשרה חיוך נעים על שפתיי. במילים אחרות: מבקשים ממני להתאבל בתוכי, וכלפי חוץ אמשיך לחייך, להתאמץ שכולם יהיו מרוצים ממני, שיהיה נעים להם בחברתי. בתוך תוכי תמשיך לַבה של הרי געש לבעבע עד שתגיע לממדים אדירים של רתיחה. כל זה מפני שהסביבה אינה יכולה להכיל את כאבי ולתמוך בי כדי לצעוד בבטחה בשארית חיי.

משפחתי ואני

צר לי, אין לי משפחה שיודעת לתמוך, אין לי משפחה שמסוגלת לומר במצב המיוחד הזה את המילים שיכולות למרוח ולו שכבה דקה של הזדהות בכאב, ביגון ובבערה שמשתוללת בתוכי. יחד עם זאת הם טובים בתמיכות מסוג אחר: תמיכה מעשית אך לא רגשית.

כל מה שביקשתי הוא תמיכה רגשית מילדיי, מאחיי, מגיסותיי. שאוכל לעמוד איתנה מול האָבדן ואלמד לחיות אִתו בשלום. נשארתי בודדה במערכה לכאוב את כאבי לבדי, לבכות ליוסק'ה שלי לבדי. הייתי רוצה לחלוק את כאבי ואת יגוני עם מישהו שאוהב אותך, שאוכל לבכות, לצרוח, לכעוס, להתאבל יחד אתו ולא להדחיק את הכאב.

במשך שנה שלמה ויותר לא מצאתי אנשים שאוכל להיות במחיצתם המסוגלים להקשיב ולחבק במקום לתת עצות מכאיבות. רק קבוצת התמיכה מטעם האגודה למלחמה בסרטן נתנה ונותנת לי מענה חלקי לתחושותיי. היא הסביבה שיכלה להקשיב, להאזין, להכיל ולהבין חלק מכאבי, ובעיניה הכאובות מחבקת אותי. סביבה זו טעמה את טעם האָבדן המהול בתלאות מחלה אכזרית שאין מילים לתאר את אכזריותה.

ועוד אדם שבעצם בזכותו אני כאן עדיין, יושבת ומקלידה את דברי הפתיחה של הספר־אלבום הזה והוא פרופ' קלאוזנר.

פרופ' קלאוזנר פינה מזמנו העמוס והקדיש לי שיחת טלפון כדי להשיב על השאלות שהטרידו אותי, שיחה ששאבתי כוחות ממנה. הוא חרג מתפקידו ככירורג ועל כך אני מודה לו.

אני בטוחה שיוסק'ה השקיף מהרקיע, האזין לשיחה, חייך חיוך של סיפוק ואמר: הוא באמת מלאך אמתי! אף שסיים את תפקידו הוא ממשיך לסייע לגלית, כל הכבוד!!!

יוס'קה תמיד אתי

לעתים נדמה לי שיוסק'ה מכוון ומוביל אותי לבצע דברים. כאילו מתכנת אותי לבצע את בקשותיו. האָבדן שלי גדול. איני יודעת כיצד אוכל להמשיך לחיות את מה שנותר לי מחיי ללא יוסק'ה שלי.

אָבדנו של יוסק'ה זעזע את עולמי, הרעיד אותו וכל האמרות, המילים, המושגים ותפיסת העולם נעו וזעו ממקומם וקיבלו פרספקטיבה אחרת, משמעות אחרת. הכול השתנה: זהותי השתנתה, הביטחון העצמי שלי אבד, ריקנות מילאה אותי, חלל גדול נפער בתוכי ותחושת חסר נמצאת בגופי, חלק מגופי נעלם ואיננו, החיות שבי מתה יחד עם יוסק'ה, הכול חסר־משמעות וחסר טעם ואין לשם מה לקום בבוקר.

ואם לא די בכך, דמותו הכאובה, הרעבה, הצנומה, השלדית והמיוסרת ממאנת להתנתק מתודעתי. זה ייסר אותי עוד יותר ולא נתן לי מנוח. התודעה שכחה את הדמות היפה, השבעה והשמנמנה, השמחה תמיד בחלקה, ההומוריסטית ומלאת חדוות החיים.

האלבומים

יוסק'ה! נחש מה עשיתי? דבר שרצית כל־כך שאעשה: רצתי ישר לאלבומים אשר עמלת קשות לסדרם לפי הסדר ורשמת ליד כל תמונה את החוויה שחווינו יחדיו וליומני הטיולים אשר כתבת וכל־כך רצית שאקרא, אך דחיתי אותם על הסף מחוסר זמן וכוח. כמה התחננת שאקרא את יומני המסע שכתבת...

רק אחרי שפרשת מהעולם הזה הערכתי את השקעתך באלבומים שתמיד נראתה לי אז מוגזמת־משהו.

יוסק'ה שלי! אתה לא יודע כמה אני מודה לך עכשיו שהתעקשת בצילום כל אירוע ואירוע. יחד עם זאת חשתי בושה וכלימה שקראתי את יומני הטיולים רק אחרי לכתך ולא החמאתי לך על סגנון הכתיבה שלך. עתה אני רואה את כיעורה של התנהגותי. אכזבתי אותך קשות יוסק'ה. עתה אני חשה את פגיעתך שלא התייחסתי ליומני המסע שכתבת. אתה חיכית למילה טובה, למחמאה ממני.

אני מבקשת ממך סליחה ומחילה, יוסק'ה!!!

זו הסיבה שהביאה אותי להוציא לאור ספר־אלבום זה שתמיד שאפת להוציא לאור. את יומני הטיולים שכתבת המלֻווים בתמונות שצילמת הפכתי ללקט ממסע חייך עד הגורל המר. רציתי להנציח את כל מה שאהבת. להנציח לקטים ממסע חייך, להנציח את פרקי חיינו שחווינו יחדיו לטוב ולרע, הפרקים הללו חשובים ומשמעותיים לי, כי האיש החשוב והמשמעותי בחיי הוא אתה, יוסק'ה, עִמך חייתי את חיי ועִמך תמה שארית חיי. בנוסף רציתי שנכדינו יכירו את האהבות השונות של סבם, את מעלותיך, את גבורותיך ואת תכונותיך המייחדות אותך, רק אותך.

יוֹסְקֵ'ה שֶׁלִּי, לְךָ הָיוּ הַרְבֵּה אֲהָבוֹת מְגֻוָּנוֹת:

אָהַבְתָּ אֶת הָאָרֶץ, אֶת שִׁירֶיהָ וְאֶת נוֹפֶיהָ

אָהַבְתָּ אֶת הָאֲדָמָה, אֶת רֵיחוֹתֶיהָ וְאֶת גְּוָנֶיהָ,

אָהַבְתָּ אֶת פְּרָחֶיהָ,אֶת צְמָחֶיהָ, אֶת פֵּרוֹתֶיהָ וְהִתְעַנַּגְתָּ עַל טַעֲמָם הַנִּפְלָא,

אָהַבְתָּ אֶת מֵימֶיהָ, אֶת יָמֶיהָ, אֶת אֲגַמֶּיהָ וְאֶת נְחָלֶיהָ,

אָהַבְתָּ אֶת זְרִיחוֹתֶיהָ וְאֶת שְׁקִיעוֹתֶיהָ,

אָהַבְתָּ לָתוּר בָּהּ וְקִנֵּאתָ בַּחֲרָקֶיהָ שֶׁתָּרִים לָהֶם כָּל הָעֵת בֵּין רְגָבֶיהָ,

אָהַבְתָּ דְּרוֹר בְּכָל דָּבָר, אָהַבְתָּ מֶרְחָבִים וּבִמְיֻחָד אָהַבְתָּ שִׁנּוּיִים.

אָהַבְתָּ אֶת "עֲלוּמִים", אָהַבְתָּ אֶת "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל", אָהַבְתָּ כַּדּוּרֶגֶל,

אָהַבְתָּ כַּדּוּרְסַל, אָהַבְתָּ טֶנִיס שֻׁלְחָן, אָהַבְתָּ שְׂחִיָּה, אָהַבְתָּ צְעָדוֹת

אָהַבְתָּ אֶת הַבְּרִיּוֹת, אָהַבְתָּ אֶת הַהוּמוֹר שֶׁבַּחַיִּים, אָהַבְתָּ אֶת כֻּלָּם יוֹסְקֵ'ה.

וְלִי הָיוּ רַק שָׁלוֹשׁ אֲהָבוֹת בְּחַיַּי: אַתָּה, יוֹסְקֵ'ה, יְלָדַי וּנְכָדַי.

אתם כל חיי ואַהֲבַתְכֶם אֶשָּׂא אִתִּי לָעַד

וְלִבִּי יִשָּׂא תְּפִלָּה חֲרִישִׁית לְמַעַנְכֶם

כָּל עוֹד יֵשׁ נְשָׁמָה בְּאַפִּי,

כי אנחנו רקמה אנושית אחת.

כשאמות, משהו ממני ימות בך

כשתמות, משהו ממך בי ימות איתך

כי כולנו, רקמה אנושית אחת

ואם אחת מאיתנו הולך מעמנו

משהו מת בנו

ומשהו נשאר איתו.

רקמה אנושית/מוטי המר

נשמתי איתך תישאר לעד,

בתוך רגבי האדמה אשר אהבת

ואנצור אותך בתוך נבכי נשמתי לעולמי עד.

רעייתך האוהבת ומתגעגעת

סלע גלית

---

25.3.2010

הספד בתום השנה לפטירתו של יוסק'ה

חלפה לה שנה מאז שנשמתך הזכה פרחה לה אל־על אל העולם הנצחי, אל עולם האמת והטוהר, והותירה את נשמתי כאן ערירית, אבודה, מתוסכלת, נוגה ומיוסרת על כי איבדה את עטרת ראשה! אוי לי, אוי לי כי איבדתי עטרת ראשי!!!

ואתה, אלוהיי, שצופה בנו עתה מהמרומים – איני פורשׂת לפניך את תלונותיי, פורשת אני לפניך את תהיותיי – הטה אוזנך והאזן־נא להגיגי לבי!

בבגרותי, מה הייתה בקשתי בכל תפילותיי? לא פיללתי לאדם עתיר נכסים; לא פיללתי לאדם עתיר רוח; ולא פיללתי לאדם עתיר יופי – פיללתי לאדם בר־לבב וצנוע.

ואכן, נעתרת לתפילותיי וייעדת לי את יוסף. נפשי נקשרה בנפשו ונשמותינו התמזגו והיו לאחת לעולמים.

כאן מסענו החל: בפסיעות קטנות פסענו ופילסנו את דרכנו.

ואתה, אלוהיי שבמרומים, השגחת עלינו, אך לא פסקת לבחון ולנסות אותנו. שזרת משׂוכות רבות בכל תקופה בחיינו. ובכל פעם שעברנו עוד משוכה – הגבהת ושכללת את רף המשׂוכות, שזרת אותן שוב במסלול חיינו. לא הקלת עלינו בבניית קן משפחתנו. דרכנו לא הייתה קלה: קיטרנו, בכינו, התעמתנו ורבנו, אך בסופו של דבר הצלחנו ושמרנו על איחוד משפחתנו, כי הארת וניתבת את דרכנו. כך המשכנו את חיינו עד 9.2004.

אלוהים שבמרומים, ככל שהפגַנו את אחדותנו ולא מעדנו – לא פסקת לבחון ולנסות אותנו. מ־10.2004 עד 15.4.09 העלית את רף המשוכות בכפולות של 10. בשנים האלה הִקשֵׁית עלינו מאוד, ניסית את אהבתנו ואת נאמנותנו והנחַתָּ עלינו מכה קשה, כואבת ומתמשכת.

אך אתה, אלוהים רב־חסד ורחמים, הצבת לנו בדרכנו מלאכים טובים שסייעו לנו במכה המתמשכת. כשנוכחת שנאמנותנו ואהבתנו איתנות כסלע.

חפצת בו, באישי, בנפשו הזכה שזוהרת למרחקים, השבְתָּ אליך את המתנה שלי הענקת, ואת נשמתו הזכה אליך החזרת, והותרת ללא נשמה את גופי.

וכאן נפשי הוצפה בכאב, בחרדה, בפחד וחשתי באפסותי. רק האדם שנפגש חזיתית בפלאי המוות והבריאה ומלווה את יקיר לבו בתהליך היפרדות הנפש, חש בחוסר־אונים ונוכח לדעת באפסותו, בבורותו לא יעזרו לו כל כישוריו השכליים ותאריו באשר הם. בינתו של האדם עדיין לא מצליחה לתפוס ולפענח את היפרדות הנפש, ואינה מוצאת תשובות לסיבות ולגורמים; האדם כולו הבל הבלים.

יוסקה שלי! יחד עם הפחד והכאב שאני שרויה בהם, לבי שלם אתך, ויודעת אנוכי שתמיד

אמצא אותך באשר תהיה, כי האהבה שבינינו חוצה את הזמן ואת גבולות החיים והמוות.

פְּרַח לך אל־על ורַחֵף במרומים, תּוּר לך במרחבי העננים, הַכֵּר כל פינה וכל חלקה טובה

עד שתמצא את קרבת אלוהים.

---

יום ג' כב' בניסן תשע"א 26.4.2011

הספד בתום שנתיים לפטירתו של יוסק'ה

---

"לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל־חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם.", אמר קהלת.

 

שנה: זמן לשנים־עשר מחזורי ירח.

 

עת להתבונן אתך בשקד הפורח ושוב להריח ריח האביב.

 

עת לגעת ולחגוג אתך את השקיעות, את הזריחות ואת האהבות.

 

עת להתגעגע.

 

ועת לנשום.

 

שנה: זמן לגלות את ממד אינותך.

 

עת להיאבק בכאב הצורב של האָבדן ולחיות יחד אתו בשלום.

 

עת להיאבק בתמונות הכאובות ולנצור את שנות החסד.

 

עת להיאבק בדמותך הצנומה והרעבה ולהנציח את דמותך העליזה, השמחה והשבעה.

 

עת להעז ולגעת שוב בחצי השנה האחרונה לחייך: ברגעי האימה והפחד.

 

עת להיזכר בגדולתה ובכוחה של אהבתינו.

 

עת להתעלם ולהעלים מעיניי את אלה שפגעו בכבודך ולא העריכו אותך נכונה.

 

עת להעלות רק את הזיכרונות היפים ולנצור אותם.

 

שנה: עת ליישם את ההבטחות שהבטחתי לך ולהשלימן עד תום.

 

עת ללוות את עצמי- בוכה וצומחת מתוך הדמעות.

 

עת להתקרב לאוהבים אותי באמת.

 

עת לתמוך ולהיתמך

 

עת להעריך ולהודות על מה שנותר לי.

 

תודה לך, יוסק'ה, על שלושים וחמש שנות חיים משותפים, בהן חלקנו יחדיו אהבה גדולה ואמתית, מהולה בשמחה ובעצב.

 

תודה לך, יוסק'ה, על הטוב שהיה בינינו ועל השמחה שהחדרת לחיינו.

 

תודה לך, יוסק'ה, על שאתה נוכֵח תמיד, גם בשנה זו המשכת ללוות אותי במשעולים, שלחת לי רמזים שהעלו על פניי חיוכים ולמרות המרחק שלחת לי חיזוקים.

 

קהלת מסכם: "יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם כִּי אִם־לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו."

 

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים, האוהבים והשמחים. אמן ואמן!!

רעיתך האוהבת ומחכה בקוצר רוח ליום האיחוד.

---

עֹנֶג אַהֲבָתָהּ

 

רַק אוֹתִי תֹּאהַב,

נִשְׁבַּעְתָּ!

רַק לְאַהֲבָתִי תִּסְגֹּד,

נִשְׁבַּעְתָּ!

 

בַּאֲרָעִיּוּת,

נִצְּבָה

הִיא בְּדַרְכְּךָ

כִּסְחוֹרָה מְהַלֶּכֶת

וְאוֹתְךָ

שׁוֹלָל הוֹלִיכָה

כִּי  הָלַכְתָּ אַחֲרֵי עֵינֶיךָ,

כְּצֵל נֶהֱלַכְתָּ.

 

שָׁכַבְתָּ מְעֻרְטָל לְפָנֶיהָ

וְהִיא

אַט-

אַט,

חָדְרָה

פִּלְּחָה

וְכָבְשָׁה בְּעָרְמָה,

בְּכָל תָּא בּוֹ הִיא חָשְׁקָה

וְהִתְעַנְּגָה

עַל כָּל חֶלְקָה טוֹבָה.

יִסּוּרַי הֵם עֹנֶג אַהֲבָתָהּ!

 

יִסּוּרֵי אַהֲבָתָהּ אֲפָפוּנִי

וְהִכְרִיזָה בִּדְמָמָה קוֹטֶלֶת:

"אֶכְבְּשֵׁהוּ,

אֶטְמְנֵהוּ

וּבְכוֹס יִסּוּרָיו

אַשְׁקֵךְ".

 

וּבְשָׁמְעִי

אֶת הַכְרָזָתָהּ

עֲלָטָה

וְאֵימָה סְבָבוּנִי,

וְנִצֶּבֶת

אָנֹכִי

מוּל תְּשׁוּקָתָהּ,

רוֹטֶטֶת

כְּעָלֶה נִדָּף בָּרוּחַ

כִּי

נַפְשִׁי כְּבוּלָה

בָּעֲבוֹתוֹת אַהֲבָתָהּ.

 

וְאַתָּה,

אֲהוּבִי

עָמַדְתָּ

אֵיתָן

מוּל אַהֲבָתָהּ

אַךְ

לֹא יָכֹלְתָּ לָהּ!!

 

גּוּפִי נֶעֱטַף

בִּכְלִימָה

וּבְקִנְאָה

בִּרְאוֹתוֹ מוּבָס

בְּאַהֲבָתָהּ

הַנּוֹקֶבֶת.

 

גּוּפְךָ כָּשַׁל

וְנִשְׁבָּה בְּקִסְמֵי

אַהֲבָתָהּ.

אַךְ

נַפְשְׁךָ זָעֲקָה בִּדְמָמָה נֶחְרֶצֶת:

רַק אוֹתָךְ אֲנִי אוֹהֵב!

 

 

אַהֲבַת עוֹלָם

 

אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ,

עוֹדֶנִּי לְצִדֵּךְ וְלֹא עֲזַבְתִּיךְ.

לָעַד אֹהַב אוֹתָךְ, לֹא מְשַׁנֶּה

הֵיכָן אֲנִי

אִם אֲנִי בָּאָרֶץ וּבַשָּׁמַיִם.

 

מִמָּרוֹם

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָךְ יוֹשֶׁבֶת וּמְהַרְהֶרֶת,

מְסֻנְוֶרֶת מֵרֹב עֶצֶב וּכְאֵב.

וְנִקְשֶׁרֶת דִּמְעָה בְּעֵינַיִךְ,

שֶׁזּוֹעֶקֶת אֵלַי מֵרֹב גַּעְגּוּעִים.

 

וַאֲנִי קוֹרֵא לָךְ שׁוּב וָשׁוּב –

וְלֹא שָׁמַעְתְּ אֶת קְרִיאוֹתַי!

הֶרְאֵיתִי אֶת עַצְמִי שׁוּב וָשׁוּב –

וְאוֹתִי לֹא רָאִית!

כִּי שְׁקוּעָה אַתְּ בְּגַעְגּוּעַיִךְ!

 

מִמָּרוֹם שׁוּב אֲנִי מַבִּיט בָּךְ,

בְּמוֹרַת־רוּחַ פּוֹסַעַת לָךְ לְבַדֵּךְ.

דְּמָעוֹת חוֹנְקוֹת אֶת גְּרוֹנֵךְ,

כְּשֶׁאַתְּ רוֹאָה אוֹתִי בְּדִמְיוֹנֵךְ.

הַמְתִּי לִשְׁמֹעַ אֶת צְחוֹקֵךְ

וְלֹא אֶת דִּמְעָתֵךְ!

 

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁקּוֹל הַדְּמָמָה

צוֹרֵם לָךְ,

חוֹנֵק אוֹתָךְ

וְקוֹרֵא לָךְ.

אַךְ אַל תִּשָּׁבְרִי,

אַל תִּכָּנְעִי לְקוֹל הַדְּמָמָה.

שִׁמְרִי אֶת נַפְשֵׁךְ,

כְּפִי שֶׁהִבְטַחְתְּ לִי!

וְאָנֹכִי לֹא אֶעֶזְבֵךְ עַד שֶׁאַבִּיט מִשָּׁמַיִם

וְאֶרְאֶה אֶת חִיּוּכֵךְ.

 

בַּשְּׁבִילִים, בַּדְּרָכִים וּבַסְּעָרוֹת

יַחְדָּו צָעַדְנוּ.

לֹא קַלָּה הָיְתָה דַּרְכֵּנוּ.

אַךְ הִצְלַחְנוּ לְמַמֵּשׁ חֵלֶק מִמִּשְׁאֲלוֹתֵינוּ.

וְעַתָּה,

מַמְשִׁיכָה אַתְּ אֶת דַּרְכֵּנוּ לְבַדֵּךְ.

שׁוֹמֵעַ וּמַאֲזִין כָּל יוֹם לִתְפִלּוֹתַיִךְ,

מַקְשִׁיב לְשִׂיחוֹתַיִךְ

וְגֵאֶה בְּמַעֲשַׂיִךְ!

 

וַאֲנִי

עוֹדֶנִּי כָּאן לְצִדֵּךְ,

מְלַוֶּה אוֹתָךְ בְּכָל צְעָדַיִךְ,

שׁוֹמֵעַ אֶת רַחֲשֵׁי לִבֵּךְ

וּמְחַכֶּה לִשְׁמֹעַ אֶת צְחוֹקֵךְ!

 

 

הַהַטְמָנָה

 

א.      

                                        

כַּאֲשֶׁר אַתָּה שָׁב הַבַּיְתָה,

לַבַּיִת שֶׁאִגֵּד אוֹתְךָ עִם מִי שֶׁאָהַבְתָּ

תְּקוּפַת זְמַן מַה עִם אֲהוּבַתְךָ,

וְלֹא תִּמְצָא בּוֹ אֶלָּא צְלָלִים

שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִתְּקוּפַת חַיִּים שֶׁחָלְפָה

וְזִכְרוֹנוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּבוּ עוֹד –

עַתָּה תָּבִין שֶׁאַתָּה נִצָּב

בַּמָּקוֹם הַקָּשֶׁה בְּיוֹתֵר עַלפְּנֵי הָאֲדָמָה.

 

ב.

 

בַּעֲלוֹתִי לְעֶרֶשׂ יְצוּעַי

כְּמֵהוֹת עֵינַי לְשֵׁנָה

וְעַפְעַפַּי לִתְנוּמָה.

אַךְ

דְּמוּתְךָ הַצְּנוּמָה וְהַמְּאֻיֶּרֶת

עַל מָסַךְ תּוֹדַעְתִּי מֻקְרֶנֶת.

בְּדוּמִיָּה רוֹעֶשֶׁת וְצוֹרֶבֶת

מַטְמִינִים אוֹתְךָ בָּאֲדָמָה הַגּוֹעֶשֶׁת.

 

הַתְּמוּנָה עַל מָסַךְ תּוֹדַעְתִּי מִתְחַלֶּפֶת

וְצוֹפָה בַּאֲרֶשֶׁת שְׂפָתֶיךָ

מִבַּעַד הַטַּלִּית הַכְּרוּכָה עַל פָּנֶיךָ

וְשִׂפְתוֹתֶיךָ דּוֹבְבוּ בַּאֲפֵלָה צוֹנֶנֶת:

"אַל תִּתְּנִי לְלִבֵּךְ לִדְאֹב".

 

נַפְשִׁי נָסְקָה לַמְּרוֹמִים

וְצָלְלָה לְמַעֲמַקֵּי יָם

כְּצִפּוֹר מְרוּטַת כָּנָף

וְנַפְשִׁי זְעָקָה לְלֹא קוֹל

וְעֵינַי בָּכוּ לְלֹא דְּמָעוֹת...

אֶנְקַת נִשְׁמָתָהּ

7.11.09

 

חָלְפוּ לָהֶן 5,040 שָׁעוֹת

שֶׁהֵן 302,400 דַּקּוֹת

מֵאָז שֶׁנִּפְרַדְתְּ מִמֶּנּוּ לְעוֹלָמִים.

וְאַתְּ,

נוֹתַרְתְּ נְטוּשָׁה,עֲרִירִית

מְרֻקֶּנֶת מֵחַיּוּת.

בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים וְהִרְהוּרִים,

נָדַמּוּ כָּל אֲבָרַיִךְ

וְאַתְּ,

נִשְׁאַרְתְּ קְפוּאָה

כְּעֻבָּר שֶׁנִּשְׁמָתוֹ פָּרְחָה.

מְחוֹגֵי הַשָּׁעוֹן קָדִימָה נָעִים

יַחַד אִתָּם מְחוֹגֵי שְׁעוֹן הַחַיִּים.

בְּדִמְדּוּמֵי הַשַּׁחַר הַבּוֹקְעִים

אַתְּ,

עֲדַיִן לוֹ מַמְתִּינָה

מוּטֶלֶת עַל עֶרֶשׂ יְצוּעַיִךְ

"כְּאֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִין".

 

תּוּגָה נוֹטֶפֶת מִגּוּפֵך

וּמְצִיפָה אֶת יְצוּעַיִךְ,

מִזְדַּחֶלֶת, מִתְפַּתֶּלֶת

הִיא עַל גְּחוֹנָהּ,

חוֹנֶקֶת אֶת נִימֵי נִשְׁמָתֵךְ,

וְאֶנְקַת נִשְׁמָתֵךְ

נִשְׁמַעַת לְמֶרְחַקִּים

וּמַרְעִידָה אֶת פִּסְגוֹת הֶהָרִים.

רַק עֵינַיִךְנִשָּׂאוֹת הֵן,

מַבִּיטוֹת, בּוֹהוֹת בַּמְּרוֹמִים,

נוֹשְׂאוֹת תְּפִלָּה חֲרִישִׁית

וּמְבַקְּשׁוֹת רַחֲמִים מֵהָאֵל שֶׁבַּמְּרוֹמִים.

 

כל הזכויות שמורות לגלית סלע

---

---